ביאור שטיינזלץ על שבועות כ״א

1 קא משמע לן כדשני ליה משמיע לנו כמו שתירץ לו אביי להלן בעמוד זה.

2 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי "שוא ושקר אחד הן" כוונתו: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר "אוכל" ו"לא אוכל" כך מביא קרבן על שבועת שוא "אכלתי" ו"לא אכלתי", ושיטת ר' עקיבא היא, שמחייב קרבן לעל שבועה לשעבר כעל שבועה להבא.

3 מיתיבי מקשים עוד על דברי רב דימי בשם ר' יוחנן, ששבועה לעתיד היא שבועת שקר, מברייתא: אי זו היא שבועת שוא? אם נשבע לשנות את הידוע לאדם, שנשבע על דבר שאנשים יודעים שאינו נכון, שבועת שקר — שנשבע להחליף כלומר, שנשבע לשנות מן האמת. ודבר זה הוא רק בשבועה על העבר! ומתקנים: אימא אמור ותקן: נשבע ומחליף, שנשבע לעשות או לא לעשות ומחליף משנה במעשהו ממה שנשבע.

4 א כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", ולא היה הדבר נכון — הרי זה שבועת שקר, ואזהרתיה ואזהרתו היא מ"לא תשבעו בשמי לשקר" ויקרא יט, יב. אם נשבע לעתיד: "אוכל" ו"לא אוכל", ועבר על שבועתו — עובר ב"לא יחל דברו" במדבר ל, ג. ואי זו היא שבועת שוא? שנשבע לשנות את הידוע לאדם, שהכל יודעים שהיא שוא.

5 אמר רב פפא: הא אימרה זו של ר' אבהו בשם ר' יוחנן — לאו לא בפירוש איתמר נאמרה, אלא מכללא איתמר מכלל הדברים נאמרה, שהסיקו אותה מדברים אחרים שאמר. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר ר' יוחנן, כך ר' יהודה אומר משום בשם ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה ועבר עליו ועשהו — לוקין עליו, ושאין בו מעשה — אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, וכן מימר בהמת קודש בבהמת חולין, שאומר שתהא קדושה במקומה, שנאסר הדבר בתורה ויקרא כז, י, ומקלל את חבירו בשם ויקרא יט, יד, שעל כל אלה נענשים במלקות אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור בלבד.

6 ושואלים: נשבע מנלן מנין לנו שלוקים עליו? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בר יוחאי, אמר קרא הכתוב: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" שמות כ, ז, לומר: בית דין של מעלה אין מנקין אותו, שאין לו כפרה בתשובה בלבד, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.

7 אמר ליה לו רב פפא לאביי, דלמא הכי קאמר רחמנא שמא כך אמרה התורה: לא ינקה כלל, שאין לו תקנה כלל לעוונו! והשיב לו: אי כתיב אם היה כתוב רק "כי לא ינקה" — הייתי מפרש כדקאמרת כמו שאתה אומר, השתא דכתיב עכשיו שנאמר "כי לא ינקה ה' ", יש לדייק: ה' הוא שאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ובכך מנקין אותו.

8 ושאלו: אשכחן מצאנו דין זה לגבי שבועת שוא, שלוקה למרות שאין בו מעשה, על שבועת שקר מנלן מנין לנו שמלקים אותו? ר' יוחנן דידיה משלו ולא בשם התנאים אמר: נאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים באותו פסוק "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ובהמשך הדברים "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", ומייתור לשון זה נלמד: אם אינו ענין לשבועת שוא שכבר נאמרה פעם אחת, תנהו ענין לשבועת שקר.

9 והוי והיה עוסק, מתקשה בה ר' אבהו: האי זו שבועת שקר שלמד ר' יוחנן שמלקים עליה מ"לשוא" "לשוא", היכי דמי כיצד היא? אילימא אם תאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל — לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי כאשר אכל עשה מעשה, וממילא הוא לוקה! ואלא שאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל, אולם האי מי זה האם הוא לוקה? והא איתמר והרי נאמר לגבי מי שאמר: "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה — ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: אינו לוקה על כך,

10 ר' יוחנן אמר: אינו לוקה משום דהוה שהריהו לאו שאין בו מעשה, שהרי במה שעבר על שבועתו לא עשה מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה שהריהו התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לזמן העבירה, והרי אין יודעים האם כוונתו שלא לאכול או לא, ובכל רגע ספק הוא, והתראת ספק לא שמה התראה!

11 ואמר ר' אבהו: תהא יש להעמיד הלכה זו שלוקה על שבועת שקר למרות שאין בה מעשה ב"אכלתי" ו"לא אכלתי", ומכאן למד רבין שלשיטת ר' אבהו בשם ר' יוחנן, הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" עובר ולוקה משום שבועת שקר. ושואלים: ומאי שנא ומה, מדוע שונה שבועה לשעבר משבועה לעתיד לענין זה, שהנשבע "אכלתי" ולא אכל לוקה אף שלא עשה מעשה, ואילו הנשבע שיאכל ולא אכל אינו לוקה משום שלא עשה מעשה? אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשבועת שוא, מה שוא הריהו שבועה לשעבר, אף שקר נמי גם כן מתחייב מלקות דוקא על שבועה לשעבר.

12 איתיביה הקשה לו ר' ירמיה לר' אבהו ממה ששנינו: מי שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ועוד "שבועה שלא אוכלנה" — ואכלה, למרות שנשבע כמה פעמים — אינו חייב אלא אחת. שבועה כגון זו היא שבועת בטוי, שחייבין על זדונה אם עבר עליה בזדון — מכות, ועל שגגתה אם עבר בשגגה על שבועתו — מביא קרבן עולה ויורד.

13 ונדייק: "זו היא" למעוטי מאי למעט את מה? לאו למעוטי האם לא למעט את המקרה של הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", דלא לקי שאינו לוקה על כך?

14 ודוחים: לא, למעוטי למעט את "אכלתי" ו"לא אכלתי" מקרבן. וכך נדייק: זו היא שעל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד, אבל "אכלתי" ו"לא אכלתי" לא מביא קרבן. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא, אבל מילקא לקי ללקות הוא לוקה על שבועה לשעבר, משום שנשבע לשקר.

15 ומקשים: אימא סיפא אמור את סופה של משנה זו, המשנה הבאה אחריה: הנשבע שבועת שוא, כגון שנשבע שאבן היא זהב, ועוד, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ונדייק: הלשון "זו היא" למעוטי מאי למעט את מה? לאו למעוטי האם לא בא הדבר למעט את "אכלתי" ו"לא אכלתי", שאף היא מעין שבועת שוא, דלא לקי שאינו לוקה כלל!

16 ודוחים: לא, אין מדובר לענין מלקות. אלא: זו היא שעל שגגתה פטור מקרבן, אבל "אכלתי" ו"לא אכלתי" — על שגגתה חייב קרבן; ושיטת ר' עקיבא היא, שמחייב על שבועה לשעבר כלהבא.

17 וחוזרים ומקשים: הא הרי אמרת ופירשת קודם כי רישא תחילתה של משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא; וכי רישא תחילתה כשיטת ר' ישמעאל וסיפא וסופה כר' עקיבא? אלא יש לפרש כי כולה שיטת ר' עקיבא היא, ורישא לאו למעוטי ותחילתה לא באה למעט כמו שפירשנו קודם "אכלתי" ו"לא אכלתי" מקרבן, אלא למעוטי למעט מי שנשבע "אוכל" ולא אכל ממלקות, אבל בקרבן מיחייב מתחייב גם על כך.

18 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה? מדוע אתה מפרש את המשנה דווקא באופן זה? ומשיבים: מסתברא מסתבר הדבר, שכאשר הוא קאי עומד, עוסק בשבועה להבא ממעט שבועה אחרת להבא, אבל אם קאי עומד בשבועה להבא ממעט שבועה לשעבר? ואם כן מסתבר לומר שהכל כשיטת ר' עקיבא וכמו שהסברנו, ש"זו היא" שברישא ממעט "לא אוכל" ממלקות, ובסיפא שנשבע על העבר ממעט "אכלתי" ו"לא אכלתי", לחייב על כך קרבן.

19 א שנינו במשנה: "שבועה שלא אוכל", ואכל כל שהוא — חייב, כדברי ר' עקיבא. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: ר' עקיבא בכל התורה כולה כדעת ר' שמעון סבירא ליה סבור הוא שמחייב על אכילת כל האיסורים גם בשיעור משהו, דתניא ששנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: על אכילת כל שיעור שהוא מאיסורי אכילה הרי הוא נידון למכות, ולא אמרו שיעור כזית אלא לענין חיוב קרבן, שאם הוא איסור אכילה שחייבים עליו קרבן אינו מביא קרבן אלא כשאכל כזית.

20 ובאמת בדין הוא ראוי היה דבעי איפלוגי בעלמא שהיו צריכים חכמים ור' עקיבא לחלוק בכלל, בכל איסורי תורה. והאי דקא מיפלגי הכא וזה שהם חלוקים כאן דווקא בענין שבועה, הרי זה להודיעך כוחן דרבנן של חכמים, דאף על גב דאיכא למימר שאף על פי שיש מקום לומר: הואיל ואם היה מפרש בשבועתו שהוא אוסר על עצמו במשהו היה חייב על כך, לכן הנשבע סתם נמי גם כן יהיה חייב אם אכל משהו, קא משמע לן דפטרי משמיע לנו שבכל זאת הם פוטרים.

21 זו היא אפשרות אחת, ויש צד אחר: או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה או שמא בכלל כדעת חכמים סבור הוא ר' עקיבא, שבכל איסורי תורה השיעור הוא כזית, והכא היינו טעמא וכאן זהו הטעם, הואיל ואם היה מפרש שאוסר על עצמו כלשהו, היה חייב — אם נשבע סתם נמי גם כן חייב?

22 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה שאמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו מצאנו באוכל כל שהוא חייב, שזה חייב? ואם איתא אכן ר' עקיבא סבור שכל האיסורים במשהו, לימא להו שיאמר להם: אנא אני בכל התורה כולה כדעת ר' שמעון סבירא לי סבור אני, שחייב בכלל על כל שהוא!

23 ומשיבים: מכאן אין הוכחה, שאפשר לומר כי לדבריהם ולשיטתם דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם. וכך יש להבין את דבריו: לדידי לשיטתי בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא לי סבור אני, ואין דין זה יוצא מן הכלל. אבל גם לדידכו לשיטתכם שאתם אומרים שחייבים בכל מקום רק בכזית — אודו הודו לי מיהא על כל פנים בענין שבועה, הואיל ומפרש חייב, סתם נמי גם כן חייב. ואמרו ליה רבנן לו חכמים: לא. ואם כן, אין להוכיח מכאן.

24 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנה במסכת נזיר, ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף מן היין והלחם יחד לכזית — חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא ואם עולה על דעתך שבכלל כר' שמעון סבירא ליה סבור הוא, אם כן למה לי לצרף? על שתיית יין כל שהוא יתחייב!

25 ועוד תנן שנינו במשנה להלן, אמר: "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — הרי זה חייב, ור' שמעון פוטר. והוינן והיינו מתעסקים, מתקשים בה: אמאי מדוע חייב על השבועה? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שלא יאכל איסורים, ואין שבועה חלה על שבועה! ובתשובה לכך, רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כאן הרי מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין כלומר, כאשר אמר "שבועה שלא אוכל", יש בכלל זה גם דברים מותרים שחלה עליהם שבועה, ומתוך כך גם הדברים האסורים באכילה חל עליהם איסור שבועה.

26 ואילו ריש לקיש אמר: אי אין אתה מוצא דבר זה, שיתחייב על אכילת איסור משום השבועה, אלא אי או במפרש שהוא אוסר על עצמו בשבועה חצי שיעור פחות מכזית שעליו אינו מושבע מהר סיני, ואליבא דרבנן ולפי שיטת חכמים, שבנשבע בסתם נאסר רק בשיעור כזית, אי או אף בנשבע בסתם ואליבא ועל פי שיטת ר' עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.

27 ומעתה, לענייננו: ואי סלקא דעתך בעלמא ואם עולה על דעתך שבכלל ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה סבור הוא, אם כן כיצד אמר כך ריש לקיש? הרי לשיטת ר' שמעון כל שהוא נמי גם כן מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומדוע תחול השבועה? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן על שיטת ר' עקיבא שבעלמא כרבנן סבירא ליה בכלל, בכל התורה כולה, כדברי חכמים סבור הוא שכל האיסורים בכזית, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

28 ב שנינו במשנה, אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב? ותוהים: ולא מצאנו דבר כזה? והרי נמלה, האוכל אותה חייב, למרות שאין בה כזית! ומשיבים: בריה שאני שונה, שכיון שהיא בריה שלימה — חשובה היא לעצמה.

29 ומקשים: והרי אוכל הקדש חייב על אכילתו אפילו אין בו שיעור כזית! ומשיבים: הא בעינן הרי צריכים אנו שיהיה ההקדש שנהנה ממנו שוה פרוטה ולא פחות, ואם כן אף הוא יש לו שיעור ואינו נאסר בכל שהוא.

30 ומקשים: והרי מפרש בשבועתו, כגון הנשבע שלא יאכל כל שהוא, אף לדעת חכמים הוא חייב! ומשיבים: מפרש נמי גם כן כבריה דמי נחשב, שלגבי אדם זה, השיעור הקטן הוא בעיניו דבר חשוב לעצמו.

31 ומקשים: והרי עפר שאם נשבע שלא יאכל עפר ואכל, בוודאי אין צריך לזה שיעור כזית שהרי אינו בר־אכילה, ומתחייב הוא על כך! אלא